<h1>לקוטי ספר הדין לרבינו יהודה אלברצלוני סימן קל"ח</h1>
<h2>דף מ:</h2>
ראובן תבע שמעו' בשטר ואמ' להד"מ. והורה לן אחד מן התלמידין שיש עליו שבועת היסת לפי שכפר בשטר מעקרו וטען שמעו' איני חייב שבועה שלא כפרתי בדב' שעיקרו ממון אלא יש על ראוב' להוציא ראייה ששטר זה מקויים היה בחותמיו ושהיתה לו בו זכות להוציא בו ממון ואחר כך אתחייב לו שבועה והשיב לו זה התלמיד לשמעו' ואמ' חייב אתה לישבע שמכיון שאלו הודית בשטר זה [ש]הפקידו אצלך ראובן ואבדתו בידים היה לך לפרוע מה שהיה בו על עיקר מה שאמ' [ב"ק צ"ח ע"א] השורף שטרותיו שלחבירו. ואמ' אמימר מאן דדאין דינא דגרמי וכו'. אם כפרת אתה בו נתחייבת לישבע שבועה על עיקר מה שאמ' רבי' (בהלכה) [בהלכות] לעניין אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות וכו' עד ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאוריית' אבל שבועה דרבנן נשבעין. ועוד טען שמעו' ואמ' שאפי' יתחייב שבועה אינו נשבע מפני שהוא תלמיד חכם וטען שראה כן לאחד מן הגאונים. תשוב' עמדתי על שאלתך והריני נותן לך עיקר שתסמוך עליו והיא שאמרה ההלכה [שבועות מ"ב ע"ב] אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. נתברר לנו ממנה שדין השמירה אינה בדברים אלו. וכן דיני הכפירה אין בהן כמו המטלטלין והפשיעה אין השומר חייב עליהן בין שהיה שומר שכר בין שהיה שומר חנם ואפי' הודה שפשע בה. משום שאמ' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. אבל אם כפר בעיקרו בו אמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאוריית' אבל בשבועה דרבנן משבעינן ליה והוא נכנס במה שאמ' רב נחמן [שם מ' ע"ב] ומשביעין אותו שבועת היסת. וכל התביעות שבעולם הן נכנסות בכלל אות' תקנה לפי שכל מי שתובע את חבירו בשום דבר שאלו הודה בו היה מתחייב אם כפר בו הוא מתחייב שבועת היסת זולתי הקדשות שאם הודה משלם. ואם כפר אינו נשבע. וכיון שכן הוא והפקיד ראובן אצל שמעון שטר וטען שאלו היה מצוי השטר היה פורע ממון. ושמעו' כופר מכיון שאלו היה מודה בדבר היה מתחייב להחזירו לראוב' כיון שכפר בו ישבע ואין הדין כמו שטוען שמעו' שאין משביעין אותו אלא עד שיביא ראייה שהוא מקויים שאין אנו משביעין אותו אלא על טענת ראוב' כמו שאלו היה טוען לו ראובן שנתן לשמעו' בגד שהיה שוה כ' זהובין לא היינו מצריכין ראוב' להביא ראייה שהיה שוה כ' זהוב' ואחר כך ישבע אלא משביעין אותו על טענתו. אבל אם הודה שמעו' שהופקד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לישבע שהתורה פטרתו אבל יש לו להחרים סתם על מי שהטמינו. ואע"פ שאיבד ממונו שלחבירו אין דנין דינא דגרמי בכך אלא למי שאבדו בידים שאינו מדרך שמירה כמו השורף שטרותיו. וזה שאמ' אם נתחייב תלמיד חכם שבועה אינו נשבע וטען שראה כן בתשובה לגאון אין בכל העולם כולו גאון שיאמ' דבר זה. וכל תלמיד חכם שאינו מקבל עליו את הדין אינו תלמיד חכם.
<h2>דף מב:</h2>
ראובן תבע שמעו' בשטר ואמ' להד"מ. והורה לן אחד מן התלמידין שיש עליו שבועת היסת לפי שכפר בשטר מעקרו וטען שמעו' איני חייב שבועה שלא כפרתי בדב' שעיקרו ממון אלא יש על ראוב' להוציא ראייה ששטר זה מקויים היה בחותמיו ושהיתה לו בו זכות להוציא בו ממון ואחר כך אתחייב לו שבועה והשיב לו זה התלמיד לשמעו' ואמ' חייב אתה לישבע שמכיון שאלו הודית בשטר זה [ש]הפקידו אצלך ראובן ואבדתו בידים היה לך לפרוע מה שהיה בו על עיקר מה שאמ' [ב"ק צ"ח ע"א] השורף שטרותיו שלחבירו. ואמ' אמימר מאן דדאין דינא דגרמי וכו'. אם כפרת אתה בו נתחייבת לישבע שבועה על עיקר מה שאמ' רבי' (בהלכה) [בהלכות] לעניין אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות וכו' עד ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאוריית' אבל שבועה דרבנן נשבעין. ועוד טען שמעו' ואמ' שאפי' יתחייב שבועה אינו נשבע מפני שהוא תלמיד חכם וטען שראה כן לאחד מן הגאונים. תשוב' עמדתי על שאלתך והריני נותן לך עיקר שתסמוך עליו והיא שאמרה ההלכה [שבועות מ"ב ע"ב] אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. נתברר לנו ממנה שדין השמירה אינה בדברים אלו. וכן דיני הכפירה אין בהן כמו המטלטלין והפשיעה אין השומר חייב עליהן בין שהיה שומר שכר בין שהיה שומר חנם ואפי' הודה שפשע בה. משום שאמ' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. אבל אם כפר בעיקרו בו אמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאוריית' אבל בשבועה דרבנן משבעינן ליה והוא נכנס במה שאמ' רב נחמן [שם מ' ע"ב] ומשביעין אותו שבועת היסת. וכל התביעות שבעולם הן נכנסות בכלל אות' תקנה לפי שכל מי שתובע את חבירו בשום דבר שאלו הודה בו היה מתחייב אם כפר בו הוא מתחייב שבועת היסת זולתי הקדשות שאם הודה משלם. ואם כפר אינו נשבע. וכיון שכן הוא והפקיד ראובן אצל שמעון שטר וטען שאלו היה מצוי השטר היה פורע ממון. ושמעו' כופר מכיון שאלו היה מודה בדבר היה מתחייב להחזירו לראוב' כיון שכפר בו ישבע ואין הדין כמו שטוען שמעו' שאין משביעין אותו אלא עד שיביא ראייה שהוא מקויים שאין אנו משביעין אותו אלא על טענת ראוב' כמו שאלו היה טוען לו ראובן שנתן לשמעו' בגד שהיה שוה כ' זהובין לא היינו מצריכין ראוב' להביא ראייה שהיה שוה כ' זהוב' ואחר כך ישבע אלא משביעין אותו על טענתו. אבל אם הודה שמעו' שהופקד אצלו השטר ופשע בו ואבד אין מחייבין אותו לא לשלם ולא לישבע שהתורה פטרתו אבל יש לו להחרים סתם על מי שהטמינו. ואע"פ שאיבד ממונו שלחבירו אין דנין דינא דגרמי בכך אלא למי שאבדו בידים שאינו מדרך שמירה כמו השורף שטרותיו. וזה שאמ' אם נתחייב תלמיד חכם שבועה אינו נשבע וטען שראה כן בתשובה לגאון אין בכל העולם כולו גאון שיאמ' דבר זה. וכל תלמיד חכם שאינו מקבל עליו את הדין אינו תלמיד חכם.
